הרבה פעיליות יפעלו זה לתוך זה.
רק משל אחד; לאט לאט תתחיל החברה לייצר מוצרים תעשייתיים בישובים בהתחלה פשוטים, בראשית עבור מהגרינו העניים; בגדים, תחתונים, נעליים וכו' בייצור תעשייתי.
שהרי בתחנות היציאה האירופיים נלביש את אנשינו העניים עם ביגוד חדש.
בזה אין אנו נותנים להם מתנות, בגלל שעי"ז נשפיל אותם.
אנו רק מחליפים להם את בגדיהם הישנים כנגד חדשים.
אם החברה תפסיד עי"ז משהו, אז נרשום את זה בתור הפסד עסקי.
האומללים אשר הם לגמרי בעירום ובחוסר כל ייעשו בעלי חוב של החברה, ומחזירים "שם" ע"י שעות עודף של עבודה, אשר יימחלו להם עבור הנהגתם הטוב.
בנקודות אלו יש את ההזדמנות ל"איגודי העלייה" הקיימים להתערב כעוזרים.
הכל, מה שהיו רגילים לעשות עד עכשיו עבור היהודים הנעים ונדים, להבא יעשו עבור המתיישבים של החברה היהודית.
הצורות של השיתוף פעולה ייתנו למצוא בקלות.
כבר בהלבשה מחדש את המהגרים העניים יהיה טמון משהו סמלי; אתם מתחילים עכשיו חיים חדשים.

האגודה היהודית תדאג להחזיק מצב רוח של רציניות וחגיגיות, כבר הרבה זמן לפני הנסיעה, וגם במשך הדרך; על ידי תפילות, הרצאות עממיים, אילופים על המטרה של המשימה, הכתבות היגיניה עבור אתרי המגורים החדשים, הוראות על העבודה העתידה.

שהרי הארץ המשובחת היא הארץ של העבודה.
בעת הגיעם יתקבלו פניהם של העולים על ידי ראשי ממשלתינו בחגיגיות.
בלי התהוללות טפשית, שהרי הארץ המשובחת צריכה עוד להכבש.
אבל כבר עכשיו יוכלו בני אדם העניים האלו להיווכח כי אכן הם נמצאים בבית.
תעשיית הביגוד של החברה עבור המהגרים העניים לא תייצר בלי תכנית.
על ידי האגודה של היהודים ־ אשר תקבל את ההודעה מן הקבוצות המקומיות־, מחוייבת החברה היהודית לדעת את המספר, את היום של ההגעה ואת הצרכים של העולים.
כך יהיה אפשר לדאוג עבורם בהקדם בזהירות.

הערות תעשייתיות

התפקידים של החברה היהודית ושל האגודה היהודית אין ביכלתינו להבהיר אותם בנפרד בהרצאה זו עם זהירות דייקנית.
באמת, למעשה השני אירגונים הגדולים האלה יתחייבו לתפקד בתמידות ביחד.
החברה תהיה תלויה בסמכותה המוסרית ובתמיכותה של האגודה וגם להבא זה כך יישאר, באותה מדה שהאגודה לא יכולה לוותר על העזרה הכספית של החברה.
בהנהלה המתוכננת של תעשיית הביגוד מכולה למשל;ההתחלה החלשה של הנסיון, למנוע משברי ייצור.
בכל השטחים, איפוא שהחברה מציגה את עצמה בתור תעשיין, יש להנהיג נוהלים כאלו.
אבל בשום אופן אסור לה לדרוס את החברות החופשיות, עם עוצמתה היתירה.
אנחנו נהיה "קולקטיביסטים" רק במקום איפוא שהקשיים האדירים של המשימה תובעים את זה.
אחרת אנו רוצים לפנק ולטפח את הפרט עם זכויותיו.
הרכוש הפרטי, בתור יסוד העצמאות, יש לה להתפתח אצלינו חופשי ובכבוד.
אנו הרי נותנים ל ראשוני הלא מוכשרים לעלות מיד אל הרכוש הפרטי.
יש לנו לטפח את רוח הקבלנות בכל מיני האופנים.
הקמת תעשיות יעודדו על ידי פוליטיקה מכסית מתונה, אספקת חומרי גלם מוזלים ועל ידי משרד עבור סטטיסטיקה תעשייתית עם הודעות ציבוריות.
יש בידינו לעורר את רוח הקבלנות בצורה בריאה.
האי מתוכננות הספיקולטיבית יהיה נמנע.
ביסוסם של תעשיות חדשות נודיע בזמן הנכון.
כך שהקבלנים אשר יבואו אחרי חצי שנה לידי רעיון לפנות את עצמם אל איזה תעשייה מסויימת, לא יבנו אל המשבר ואל האומללות.
באשר המטרה של מפעל חדש יחוייב להודיע אל ה"אגודה", יוכלו יחסי הקבלנות להיות נודעים בכל זמן ולכל אחד.
בנוסף? ינתנו להקבלנים כוחות עבודה מצד מרכזיה.
הקבלן פונה אל מרכזיית מתווך השירות, אשר גובה ממנו רק את הדמים המוכרחים לאחזקתה העצמית.
הקבלן כותב טלגרף; אני צריך למחר עבור שלשה ימים או שלש חדשים חמש מאות "לא מוכשרים".
למחרתו מגיעים אל מפעלו החקלאי או התעשייתי החמש מאות המבוקשים, אשר מרכז העבודה מרכזת אותם, מפה ומשם, איפוא שבמקרה הם מתפנים כרגע.
ה־ Sachseng?ngerei תעודן במשטר צבאית, ממוסד גסה אל מוסד מסודר עם תכלית.
מאיליו מובן כי לא יסופקו עבדי עבודה.
אלא רק פועלים של "שבע־ שעות־ביום" , אשר גם בהחלפת המקום יחושבן להם הזמן שכבר שרתו, עם הענקות, התעלות ופנסיה.
הקבלן החופשי, יוכל להשיג לו את כוחות העבודה גם ממקום אחר, אם ירצה.
אבל הוא יתקשה לעשות את זה.
את המשיכה פנימה של עבדי־עבודה לא יהודיים ידע האגודה להפר, על ידי החרמת תעשיינים מורדים, על ידי הכבדת תנועה וכדומה.
כתוצאה אכן יהיה מוכרח לקחת את ה־שבע־שעות־ביום'ניקים.
כך אנחנו מתקרבים בלי אונס אל הימים הנורמליים של שבע שעות.

הושבתם של פועלים מקצועיים

זה ברור שמה שפועל אצל ה־"לא מוכשרים", אצל הפועלים המקצועיים הגבוהים יהיה עוד יותר קל.
הפועלים החלקיים של בתי החרושת נתנים להכניס תחת אותם הנוהלים.
המרכזיה של מתווך השירות יסדר אותה.
מה שנוגע לאומני היד, המייסטר הקטנים, אשר תוך התחשבות על התפתחותה של הטכניקה בעתיד אנו מאד רוצים לפתח, גם במקרה שהם כבר אינם בחורים צעירים, ולמי שאנו חפצים להוליך אליהם את כח הסוס של הנחלים ואת האור דרך חוטי חשמל־ על המרכז של האגודה יהיה מוטל לחפש ולמצוא את העובדים העצמאים האלו.
כאן פונה קבוצה המקומית אל המרכז: אנחנו זקוקים לכך וכך נגרים, מסגרים,זגגים וכו' .
המרכז מפרסם את זה בהכרזה.
האנשים מזדמנים.
הם נוסעים עם משפחתם אל המקום איפוא שהם נזקקים, והם נשארים לגור שם, ללא להיות נדרסים ע"י מתחרה מבולבל.
המולדת הטובה , היציבה התחוללה עבורם.

גיוס הכספים

בתור קרן המניות של החברה היהודי הונח סכום הנשמע להיות דמיוני.
הגובה הזקוקה באמת לקרן המניות יתחייב להקבע על ידי אנשי מקצוע.
בכל אופן סכום ענקי.
איך יהיה אפשר לגייס את זה ? עבור זה יש שלש דגמים, מה שהאגודה יביא בחשבון.
האגודה, האישיות המוסרית הזאת, הפרנס Gestorשל היהודים?, מורכב מאנשינו הכי נקיים והכי טובים, אשר לא יכולים ולא מותר להם להרויח מן הענין ריוח נכסי.
הגם שהאגודה בהתחלה אין ברשותה להפעיל סמכות אחרת מאשר מוסרית, זה יספיק בכל זאת למען להשריש אימון בעם היהודים כנגד החברה היהודית.
החברה היהודית תהיה לה את הסיכוי להצלחה עסקית, רק כשתקבל חותמת כביכול מן האגודה היהודית.
לא יוכלו איפוא קבוצה של אנשי כסף כל שהם להתאחד למען לעצב את החברה היהודית.
האגודה תבחן, תבחר ותקבע ולפני מתן הסכמה על הייסוד תאבטח את כל הערבויות הנחוצות אל הביצוע האחריותי של התכנית.
ניסוים עם כוחות לא מספיקים אסורים להעשות, שהרי מבצע זה מוכרח להצליח מיד במכה הראשונה.
הכשלון של הדבר תביך את כל הרעיון על עשרות בשנים ואולי תהפוך אותו לבלתי אפשרי לנצח.
שלשת הצורות של גיוס הכספים של קרן המניות הם: 1) ע"י הבנק הגבוה 2) ע"י הבנק האמצעי 3) על ידי החתמה עממית הכי קל, הכי מהיר והכי בטוח היה הייסוד על ידי הבנק הגבוה.
כאן יכול הכסף הנצרך להתגייס תוך הקבוצות הכספיות הגדולות הקיימות על ידי ייעוץ פשוט.
לזה היה היתרון הגדול, שהמיליארדע־ למען להישאר אצל הסכום הזה אשר כבר פעם אחד שמנו כהנחה־ לא היה צריך להכניס מיד לקופה את כולו.
זה היה לה היתרון הנוסף, שגם האימון של קבוצה הכספית האדירה הזאת יהיה נוזל לטובת המבצע.
תוך העוצמה הפיננסית היהודית רדומים עוד מאד הרבה כוחות פוליטיים לא משומשים.
על ידי אויבי היהדות מתואר עוצמה הכספית הזאת כל כך פעיל, כמו שהיה יכול להיות, אבל למעשה איננו.
היהודים העניים מרגישים רק את השנאה, אשר עוצמה הכספית הזאת מעוררת; את התועלת, את הקלת סבלם, אשר היה יכול להיות מושג, אין להם ליהודים העניים.
הפוליטיקה האשראית של יהודי הפיננס הגדולים, היה צריך להיות נעמד לרשות רעיון העם.
אבל, כאשר האדונים האלה אשר מאד מרוצים עם מצבם לא מרגישים את עצמם נדחפים לעשות משהו עבור אחיהם לשבט, אשר מואשמים באחריות ללא צדק בגלל הנכסים הגדולים של כמה יחידים, כך יתן ההוצאה לפועל של התכנית הזדמנות לבצע הבדלה נקיה וברורה ביניהם לבין שאר חלקי העם של היהדות.
  דרך אגב, הבנק הגבוה בכלל לא יהיה נדרש, לגייס סכום עצום כזה מתוך גמילות חסדים.
זה היה דרישה מופרזת אוילית.
מייסדי החברה היהודית ומחזיקי מניותיה, אדרבה שיעשו עסק משתלם, והם יוכלו לתאר לעצמם חשבון מראש, טיזה סיכויים שעומדים לפניהם.
האגודה היהודית יהיה בידה את כל המסמכים ואת כל אמצעי העזר, אשר מהם ניתנים להכיר כל הסיכויים של החברה היהודית.
אגודת היהודים, יהיה נחקר על ידה במיוחד ההיקף של תנועת היהודים ויהיה ביכלתה להודיע באופן מוסמך, על איזה השתתפות היא יכולה לצפות.
אגודת היהודים תמציא עבור החברה את עבודות המחקר של Soci?t? d'?tudes , כמו שרגילים לעשות את זה בצרפת, טרם הם ניגשים לממן מבצע מאד גדולה .
הדבר אולי לא תעורר את מחיאת הכפים היקרה של אילי ההון היהודיים.
אולי, הם אפילו ינסו לפתוח מאבק נגד תנועת היהודים שלנו, על ידי עבדיהם ושליחיהם הסודיים.
מלחמה שכזו ננהל, כמו את כל אחרת אשר אוכפים עלינו, עם נקישות ללא רחמנות.
אולי, גם אילי ההון יסתפקו רק בביטול הדבר על ידי צחוק סירובי.
האם מסודר הדבר על ידי זה ? לא.
אז עובר גיוס הכספים אל השלב השני, אל עשירי היהודים הממוצעים.
הבנק האמצעי היהודי היתה צריכה ל"התגרף" בשם רעיון העם נגד הבנק הגבוה לעוצמה כספית חזקה שניה.
זה היתה לה את המגרעת, שקודם כל ייעשה מזה עסק כספי, שהרי המיליארד היתה מוכרחת להיכנס ־בבלי זה אסור הרי להתחיל־, ובאשר כסף זה ייכנס רק לאט לאט לשימוש, על כן היינו עושים בשנים הראשונות כל מיני עסקים בנקאים והלוואתיים.
זה לא מן הנמנע, שכך המטרה המקורי לאט לאט יגיע לידי שכחה, עשירי היהודים הממוצעים היו מוצאים עסק חדש גדול, ומסע היהודים יהיה מסתאב.
הרעיון הזה של גיוס הכסף הוא בכלל לא גאוני, את זה אנו יודעים היטב.
פעמים שונות ניסו הרי, לגרף את הכסף הקטולי נגד הבנק הגבוה.
העובדא שאפשר להלחם בה גם עם כסף יהודי, עד עכשיו לא עלתה על הדעת.
אבל איזה משברים היה כל זה גורם.
איך היו המדינות, איפה שמאבקים כספיים כאלה היו מתחוללים, ניזקים, איך היה האנטישמיות מחוייב להתגבר.
כללו של דבר, שעבורי כל זה בכלל לא סימפטי, אני הזכרתי את זה,רק בגלל שזה מונח בהתפתחות ההגיוני של הרעיון.
האם הבנקים הממוצעים יתיחסו אל הדבר, את זה גם כן אינני יודע.
בכל אופן, גם על ידי הסירוב של העשירים הממוצעים אין הדבר מחוסל עדיין.
אדרבה, דווקא אז הוא מתחיל.
שהרי אגודת היהודים, אשר היא לא מורכבת מאנשי עסקים, תוכל אז לנסות את הייסוד של החברה כעממית.
קרן המניות של החברה יכול להתגייס בלי תיווך של בנק גבוה או של איגוד בנקים ממוצעים, על ידי מכרז בלתי אמצעי של החתמה.
לא רק היהודים העניים הקטנים, אלא גם הנוצרים, אשר רוצים להפטר מן היהודים, ישתתפו בגיוס כספים זה המפוצל לחלקים מאד קטנים.
זה היה צורה מיוחדת וחדשה של משאל עם, כאשר כל אחד, אשר רוצה להביע את דעתו לצורה זו של הפתרון של בעיית היהודים , יוכל לבטא את זה על ידי חתימה מותנית.
בהתנאי מונח הבטחון הטוב.
התשלום המלא יחוייב לשלם רק, כשכבר כל הסכום מוחתם, בלעדי היה הדמי קדימה מוחזר.
אבל כשכבר כל הסכום הנחוץ מכוסה על ידי ההנפק העממי, אז כל סכום קטן יחידי מובטח על ידי הסכומים הקטנים לאין ספור.
לזה היה בוודאי נחוץ העזרה המפורשת של הממשלות המעורבים בדבר.

קבוצות מקומיות

ההשתלה עד כה הראינו רק שיש לבצע את ההגירה בלי רעידות כלכליות.
אבל אצל הגירה כזו מתעוררות גם הרבה התרגשויות חזקות ועמוקות.
יש הרגלים ישנים, זכרונות אשר על ידם אנו בני אדם דבוקים אל האתרים (המקומות).
יש לנו עריסות, יש לנו קברים, והרי ידוע, מה הם הקברים עבור הלבבות היהודיים.
את העריסות אנו לוקחים אתנו־ בהם רדום וורוד ובבת צחוק עתידינו.
את קברינו היקרים מוכרחים אנו לעזוב מאחורינו־ אני מאמין , שמהם נפרד הכי קשה, אנו עם רודפי בצע ! (כאן אני המתרגם כבר לא יכול להתאפק מלזעוק זעקה גדולה ומרה; איך יכול בן אדם מזרע ישראל להיות כל כך רחוק מלהבין את נפש העם אשר מתוך רגשי קדש מתרפס ומשתטח על קברי אבות !) אבל זה מוכרח להיות.
כבר עכשיו מרחיק אותנו המצוקה הכלכלית, הלחץ הפוליטי, העוינות החברתי ממקומות מגורינו ומקברינו.
היהודים כבר עכשיו מהגרים בכל רגע מארץ אחד אל משנהו; תנועה חזקה גדולה עוברת אפילו מעבר לים אל ארצות הברית ־ איפוא שגם כן לא מחבבים אותנו.
האם איפוא כבר יחבבו אותנו, כל עוד שאין לנו מולדת של עצמינו ? אבל אנחנו רוצים לתת מולדת אל היהודים .
לא על ידי שאנו עוקרים אותם באלימות מתוך אדמתם.
לא, רק על ידי שאנו חופרים אותם בזהירות עם כל מערכת שרשיהם ומעבירים אותם אל קרקע יותר טובה.
כמו שאנו מתכננים לברוא יחסים חדשים כלכליים ופוליטיים, כך אנו חושבים להחזיק קדוש כל ישן בניחותא.
על זה אצביע רק עם כמה רמזים מעטים.
כאן היא הסכנה הכי גדולה, שהתכנית תיאחז להתלהבות דמיוני.
ובכל זאת גם זה הוא אפשרי ומציאותי, רק שהוא נדמה במציאות כמו דבר מעורפל וחסר ישע.
על ידי האירגון הוא יכול להפוך לדבר תבונתי.
מסע הקבוצתי רצוי שאנשינו יסעו יחד בקבוצות.
בקבוצות של משפחות וחברים.
אף אחד לא יוכרח להצטרף אל הקבוצה של מקום מגוריו העד עכשויים.
כל אחד יכול, אחרי חיסול עניניו, לנסוע איך שהוא רוצה.
כל אחד הרי עושה את זה על חשבון עצמו, במחלקת הרכבת או האניה, אשר מתאים לו.
הרכבות והאניות שלנו, אולי יהיה בהם רק מחלקה אחד.
על נסיעה כל כך ארוכה, ההבדל של הרכוש, מטריד את העניים.
גם אם אין אנו מעבירים את אנשינו לשם לבידורים, בכל זאת אין אנו רוצים לקלקל את מצב רוחם בדרך.
במסכנות אף אחד לא יסע .
לעומת זאת, בהרחבת הדעת אלגנטית יהיה הכל אפשרי.
כבר הרבה זמן מקודם יוקבעו פגישות, ־ במקרה הטוב ביותר, עוד שנים יארוך, עד שהתנועה יבוא לנזילות במחלקות רכוש נפרדות־ האמידים יתאחדו לחברות נסיעות.
לוקחים את היחסים האישיים כולם אתנו.
יודעים אנו הרי, שמלבד העשירים הכי גדולים, אין להיהודים שום יחסים חברתיים עם הנוצרים.
במדינות אחדות המצב הוא, שהיהודי אשר לא מחזיק כמה מפנקי פינכי, אחים־לווים ! ועבדי־יהודים, אז הוא לא מכיר בכלל שום נוצרי.

הגיטו ממשיך להתקיים מבפנים.

אם כן, איפוא יתכוננו בשכבות האמצעיים אל ההגירה באריכות ובזהירות.
כל מקום מארגן את קבוצתו.
בעיירות הגדולות יתארגנו קבוצות שונות לפי השכונות המקיימים יחסים ביניהם על ידי שליחים נבחרים.
החלוקה הזאת לשכונות אין לה משהו מחייב.
היא תוכננה בעצם רק למען להקל על הפחות אמידים, למען שלא יתעורר אצלם בדרך אי נוחות או געגועי בית.
כל אחד הוא חופשי, לנסוע לבד או להצטרף אל קבוצה מקומית כפי רצונו.
התנאים ־ מחולק לכיתות־ הם לכל אחד שוים.
אם חברת נסיעה אחד מתארגנת עם מספר מספיק של נפשות, אז היא מקבלת מן החברה רכבת שלם ואחר כך אניה שלימה.
על איחסון מתאים עבור העניים כבר היו משרד השיכון דואגים.
בזמן יותר מאוחר, כשהאמידים נוסעים, יהיה ההכרה של הצורך ־ בגלל שבקלות אפשר לראות את העתיד־ גורמת לבניית מלונות של קבלנים חופשיים.
גם יהיו המהגרים האמידים כבר מזמן בונים את משכן ביתם, כך שהם יצטרכו רק לעבור דירה מן הבית הנטוש אל החדש הבנוי.
אל כל משכילינו אין אנו צריכים להראות להם את תפקידיהם.
כל אחד אשר מצטרף אל הרעיון הלאומי, יהיה יודע איך הוא צריך לפעול בסביבתו למען ההפצה וההפעלה.
אנחנו נפנה בקריאה מיוחדת אל רבנינו למען שיטוף פעולתם.

הרבנים שלנו

כל קבוצה יש לה את הרב שלה, אשר הולך עם קהלתו.
כולם מתקבצים ללא אילוץ.
(הא הא הא הא) הקבוצה המקומית מתלכדת סביב הרב.
כל כך הרבה רבנים, כל כך הרבה קבוצות מקומיות.
הרבנים יהיו אלה שיבינו אותנו ראשונה, להתלהב ראשון עבור הרעיון ומעל הבימה ילהיבו את האחרים.
לא צריכים לקרוא לאסיפות מיוחדות עם פטפוטים.
זה יהיה משולב תוך עבודת הקל (התפלה).
וכך זה צריך להיות.
אנחנו מכירים את השתייכותינו ההיסטורית רק על ידי האמונה של אבותינו, בגלל שהרי קלטנו בנו בלתי מחיק, כבר מזמן את השפות של לאומים שונים.
הרבנים יקבלו בקביעות את ההודעות של האגודה ושל החברה והם ידרשו ויסבירו אותם אל קהלתם.
ישראל יתפלל עבורינו ועבור עצמו.

אנשי אימונים של הקבוצות המקומיות הקבוצות המקומיות ימנו וועדות קטנות של אישי אמונים תחת הנהגתו של הרב.
כאן ייועץ ויקבע כל דבר מעשי.
מוסדות החסד יושתלו חופשי על ידי הקבוצות המקומיות.
הקרנות יישארו גם "שם" תוך הקבוצה המקומית לשעבר, הבנין לדעתי לא יימכר, אלא ינודב עבור נצרכי עזרה נוצריים של העיירות הנטושות.
אצל חלוקת הקרקעות "שם" יחושבן זה עבור הקבוצות המקומיות, באשר הם יקבלו מגרשי בניה חנם ויהנו מכל מיני הקלות בבניה.
אצל ההשתלה של מוסדות החסד, כמו אצל נקודות אחרות של תכנית זו , יוצע שוב ההזדמנות לעשות נסיון עבור אושר האנושות.
פעולת החסד הפרטי המטושטש שלנו העכשוי , עושה מעט טוב לעומת ההשקעה העשויה.
מוסדות החסד יכולים ומחוייבים להכנס תוך מערכת, איפוא שבאפשרותם להשלים זה את זה.
בחברה חדשה יכולים מוסדות אלו להיווסד מתוך התודעה המודרנית ועל היסוד של כל הנסיונות הסוציאל־פוליטיות.
הדבר הוא עבורינו מאד חשוב, בגלל שאנו יש לנו מאד הרבה "קבצנים" .
על ידי הלחץ מבחוץ, אשר עושה אותם בלתי אמיצים, ועל ידי פעולות החסד הרחמני של העשירים המפנקת אותם, נשארים חלשי הטבעים בין אנשינו אצל הסיבוב על הפתחים.
האגודה, תמוכה על ידי הקבוצות המקומיות, תפנה את העירנות הכי גדולה אל חינוך העם מבחינה זו.
עבור הרבה כוחות , אשר עכשיו קמלים ללא יועיל, ייוצר הרי קרקע פוריה.
מי שיש לו רק את הרצון הטוב, זה יהיה מנוצל כמדתו.
קבצנים לא יהיו נסבלים מי שבחירות לא רוצה לעשות שום דבר, הוא יבוא אל בית העבודה.

(שוב אני משוכנע שאייכמאן השתמש בספר זה לביצוע מחנות הריכוז ) לעומתו אין אנו רוצים להכניס את זקנינו אל הבתי זקנים.
הבתי זקנים הם פעולות החסד הכי אכזריים, אשר המציא טוב לבינו הילדותי.
בבית הזקנים מתבייש ומתעצב האדם הזקן אל מוות.
בעצם הוא כבר קבור.
אנחנו אבל רוצים גם לאלה אשר עומדים על המדרגות התחתונות של ההשכלה, להשאיר להם את האשליה המנחמת של היעילות.
אלה אשר לא מסוגלים לעבודה גופנית, יקבלו שירותים קלים.
אנו צריכים להתחשבן עם העניים "העתיקים" כדור אשר כבר עכשיו הולך וכמש.
אבל הדורות הבאים יחונכו שונה בחירות עבור החירות.
אמחנו נחפש את ההאשרה המוסרית של העבודה, עבור כל תקופת חיים ועבור כל דרגות החיים.
כך ימצא עמינואת יעילותו שוב בארץ שלהשבע שעות.
מפת העיר הקבוצות המקומיות ישלחו את מורשיהם אל בחירת המקום.
אצל חלוקת הארץ יושם תשומת לב שתאופשר ההשתלה הסובלנית ושמירת כל מוצדק.
בקבוצות המקומיות יהיו מונחים מפות העיירות.
אנשינו ידעו מקודם, לאן הם הולכים, באיזה בתים יגורו.
כבר דובר מתוכניות הבניה ומן האיורים המובנים, אשר יש לחלקם אל הקבוצות המקומיות.
כמו שבמנהל הריכוז המתוח, כך יהיה בקבוצות המקומיות העצמאות המלאה הקו המנחה.
רק כך יכול ההשתלה לעבור בלי ייסורים.
אני לא מתאר לי את זה יותר קל, מאשר הוא, אבל גם אין לנו לתאר אותו יותר קשה.
המסע של השכבה האמצעי השכבה האמצעי יומשך בעל כרחו לשם עם זרם התנועה.
הראשונים יש להם את הבנים כפקידים של האגודה או כשכירים של החברה שם.
עורכי דינים, רופאים, טכנאים של כל הענפים, סוחרים צעירים, כל מחפשי דרך היהודיים, אשר כעת הם יוצאים מן הלחץ של מדינות מולדתם לחפש פרנסה, אל יבשות אחרות, הם ייקהלו על האדמה מלאת התקוה .
אחרים השיאו את בתם לאנשים חותרים למעלה כאלו.
אחר כך יקראו צעירינו; האחד את כלתו, האחר את הוריו ואת אחאיו.
בתרבויות חדשות מתחתנים מוקדם.
! זה יכול לבוא לעזרת המוסר הכללי, ואנו נקבל צאצאים חזקים; לא הילדים החלשים ההם של אבות המתאחרים להתחתן, אשר כבר כחשו את כוחם במלחמת החיים.
במעמד הבינוני, כל אחד ממהגרינו מושך אחריו אחרים.
כמובן, המיטב של העולם החדש שייך אל הכי אמיצים.
בוודאי נדמה עכשיו, שכאן הגענו אל הנקודה הכי קשה של התכנית.
לו יהי, שאפילו נצליח להעמיד את בעיית היהודים לוויכוח עולמי באופן רציני־ לו יהי, שאפילו יגיעו מדיון הזה לידי מסקנה, שמדינת היהודים היא צורך עולמי־ וגם במקרה, שעל ידי התמיכה של המעצמות נשיג את הריבונות על טריטוריה אחת: איך אנו מעבירים את המוני היהודים ללא אונס ממקומות מגוריהם העכשויים אל הארץ החדשה הזאת ? הרי המסע תוכנן תמיד, כמסע חופשי ?

התופעה של ההמון

דרבון מייגע של התנועה כמעט שלא יהיה מוכרח.
האנטישמים ממציאים את זה כבר עבורינו.
הם צריכים לעשות רק כל כך הרבה כמו עד עכשיו, וחשק ההגירה של היהודים תתעורר, איפוא שהוא לא קיים, ויתחזק איפוא שהוא כבר קיים, שהרי גם חסרי ההשכלה ההיסטורית יודעים, שעל ידי החלפת המקומות הרבים במשך מאות השנים לא עזרנו לעצמינו לזמן ממושך.
לו יהי שישנו היום ארץ, איפה שיקבלו את פני היהודים ברצון וגם אם יציעו להם הרבה פחות זכויות מאשר מובטח להם במדינת היהודים אם יוקם, אז היה פתאום מתהווה מסע יהודים חזק אל כיוונו.
הכי עניים אשר אין להם מה לאבד, היו נסחבים שמה.
אבל אני טוען, וכל אחד ידע את זה אצל עצמו, האם הוא נכון, שתשוקת ההגירה בגלל הלחץ העומס עלינו, קיימת גם אצלינו במעמד האמידים.
הנה כבר הכי עניים יספיקו לייסוד המדינה, כן, הם הם כח האדם הכי חרוץ עבור כיבוש אדמות, בגלל שעבור משימות גדולות מוכרח שיהיה בנו מעט ייאוש (מרירות הנפש).
אבל, על ידי שאבודי התקוה שלנו כבר על ידי הופעתם, על ידי עבודתם מרימים את הערך של הארץ, לאט לאט הם גורמים גם אצל האמידים התעוררות הפיתוי, להגרר אחריהם.
שכבות הולכות ועולות יותר יגלו ענין לעבור שמה.
את המסע של הראשונים, הכי עניים, ינהלו האגודה והחברה ביחד וכאשר בכל זאת ימצאו את התמיכה של איגודי ההגירה ואירגונים הציוניים.
איך ניתן לכוין המון אל נקודה מסויימת בלי פקודה ? נמצאים נדיבים יהודיים יחידים ביד רחבה, אשר רוצים להקל על סבל היהודים על ידי נסיונות ציוניים.
נדיבים כאלו הוכרחו כבר להתעסק עם בעיה זו, והם האמינו לפתור אותה, כאשר נתנו בידי המהגרים כסף או אמצעי עבודה.
הנדיב אמר איפוא ; "אני משלם להאנשים, למען ילכו שמה".
זהו טעות יסודי ועם כל הון העולם אין להשיגו.
  החברה אבל תגיד; אדרבה להיפך: "אנחנו לא משלמים להם, אנו נותנים להם לשלם.
רק שאנו מגישים להם משהו.
" אני רוצה להמחיש את זה על ידי משל בדיחותי.
אחד הנדיבים האלה, שאנו נקרא אותו בארון , ואני רוצים להקהיל המון אחד של בני אדם על המישור של לונגשאמף על יד פאריס ביום ראשון אחד חמסיני אחה"צ .
הבארון יצליח להביא, אם יבטיח לכל אחד 10 פראנק, עבור מאתים אלף פראנק 20000 אנשים אומללים ומזיעים, אשר יקללו אותו בגלל העמל הזאת אשר הוא העמיס עליהם.
לעומתו אני יבטיח את ה־200000 פראנקים האלה בתור פרס מירוץ עבור הסוס הכי מהיר ־־ ואז אתן לעכב את האנשים מ־לונגשאמף על ידי מחסומים.
מי שרוצה להכנס, הוא מחוייב לשלם: פראנק אחד, חמש פראנקים, 20 פראנק.
התוצאה יהיה, שאני יוציא החוצה חצי מיליון אנשים, הנשיא של הריפובליקה יסע קדימה ? la Daumont , ההמון ישמח וישתעשע על עצם היותו.
עבור הרוב זה מורגש כתנועה מאושרת תחת כיפת השמים, ואני גביתי תמורת ההשקעה של ה־200000 פראנקים, מיליון אחד בתור דמי כניסה ומס־משחקים.
אני יצליח להשיב שמה את אותם האנשים, מתי שאני רוצה, אבל הבארון לא־ הבארון עבור כל מחיר לא.
אני רוצה להראות את התופעה של ההמון, דרך אגב תיכף ברצינות, בענין הבאת הפרנסה.
ננסה נא פעם , להכריז בחוצות של עיר אחד : "כל מי שיעמוד כל היום על רגליו, באולם ברזל הפתוח לכל רוחותיה, בחורף בקרח הנורא, בקיץ בשרב המציק, ויפנה ויקרא לכל עובר ויציע לו מרכולת זולה, או דגים או פירות; זה יקבל 2 פלורינים או 4 פראנקים או את מה שהם רוצים.
" אמנם, כמה בני אדם אנו יכולים להניע שמה ? אם כבר הרעבון יריץ אותם שמה, אכן כמה ימים יחזיקו שמה מעמד ? ואם יחזיקו מעמד, אז, עם איזה להט ינסו לשכנע את העוברים ושבים לקנות פירות, דגים ומרכולת הזולה ?   אנו עושים את זה אחרת.
על הנקודות, איפה שקיימת תנועה גדולה, ואת הנקודות האלו אנו יכולים למצוא בהכי קלות בגלל שהרי אנחנו הם אלה אשר מנהלים את התנועה, לאן שאנו רוצים, על הנקודות האלו אנו נקים אולמות גדולות ונקרא אותם; שווקים.
אנו היינו יכולים לבנות את האולמות יותר גרועים, יותר נוגדי הבריאות מאשר הם בונים, ובכל זאת היו ההמון זורמים שמה.
אבל אנחנו נבנה אותם יותר יפה ויותר טוב, עם כל רצונינו הטוב .
ואנשים אלו , אשר לא הבטחנו להם שום דבר, בגלל שבלי להיות רמאים, אין אנו יכולים להבטיח שום דבר, אנשים הגונים וחרוצי העסק האלה יחוללו את תנועת שוק התוסס, תחת התבדחות.
הם ידרבנו את הקונים ללא ליאות, הם יעמדו פה מוצקים על רגליהם מבלי להרגיש כמעט כל עייפות.
הם, לא רק שיאיצו הנה יום יום, למען להיות הראשונים, הם יאגדו אפילו אירגונים, קרטלים, ולעשות את כל אשר ביכלתם, למען יוכלו לנהל את חיי המקצוע האלו ללא הפרעות.
וגם במקרה שלערב המנוחה יתברר, שעם כל העבודה המסורה לא הרוויחו רק 1פל.
ו50 קר.
, הם ישקיפו אל יום המחרת עם התקווה, שאולי ישתפר המצב.
אנחנו הענקנו להם את התקווה.
רוצים לדעת, מ&